סיפור א' לשולחן שבת
אומרים חז"ל כי המצורע הוא "מוציא שם רע" ונשאלת השאלה  "כיצד להימנע מדיבורים אסורים?"
כדי להסביר לילדים כיצד להתמודד ,  נביא סיפור שיסייע להם להבין כיצד לשקול את מילותיהם:
יום אחד, הגיע ילד למורה החכם שלו בהתלהבות ואמר: "המורה אתה יודע מה שמעתי על יוסי?"
 "חכה רגע", ענה המורה החכם, לפני שאתה מספר לי, הייתי רוצה לשאול אותך שלוש שאלות:
"בוא ננסה לסנן את מה שאתה הולך להגיד" - ביקש המורה  
"המסנן הראשון הוא אמת.  האם אתה בטוח לחלוטין כי מה שאתה רוצה לספר לי הוא אמת?" 
"לא", ענה התלמיד, "למעשה, שמעתי על זה רק עכשיו!" "בסדר", ענה המורה, "אז אתה לא באמת יודע אם זה נכון או לא... "
המסנן השני  "טוב או לא? " . "האם מה שאתה עומד לספר לי על יוסי הוא טוב?" 
"לא, להפך..." ענה התלמיד בבושה... "אם כן..." המשיך המורה, "אני מבין שאתה רוצה לומר לי משהו על יוסי שעשוי להיות רע, למרות שאתה לא בטוח שהוא נכון?" התלמיד הרכין את ראשו...
המסנן השלישי - "הוא שימושיות". האם מה שאתה רוצה לספר לי על יוסי זה משהו שאוכל לעשות בו שימוש?"  "לא, לא ממש..." גמגם הילד.  "ובכן", סיכם המורה: "אם מה שאתה רוצה לספר לי אינו אמיתי - ואינו טוב, ואפילו אינו שימושי, למה לספר לי אותו או למישהו אחר?!"
התלמיד היה נבוך ומבויש, הוא למד משהו חשוב על רכילות - הוא סובב את גבו והלך לשחק עם חבריו...
לפני שמדברים או שומעים עלינו לסנן את המידע בשלושת הדרכים הללו...
 
 
סיפור ב' לשולחן שבת
סיפור הממחיש שצרעת איננה סוג של מחלה אלא תוצאה ישירה של מעשים ודיבורים אסורים.
לא פעם יכול המצורע לחשוב לעצמו "אין קשר בין מה שדיברתי על חברי לבין הצרעת שקיבלתי" .
צריכים לדעת שצרעת איננה מחלה אלא תולדה ישירה של חטאי הדיבור.
משל  לגנב מומחה שחי בכפר קטן והוא הצליח לגנוב מכל עובר אורח ואף פעם לא נתפס.
עם הזמן, הכפר הקטן כבר לא הספיק לו, והוא החליט לעבור לעיר הגדולה. הוא עלה על הרכבת לעיר הגדולה וכשהוא ירד אל הרציף, הוא שם לב שכייסו ממנו את הארנק. 
הוא החל להסתכל מסביב בעיני הכייס הרגישות שלו, ומיד מזהה אישה שמכייסת מאנשים, הוא הלך וכייס בחזרה ממנה את הארנק שלו... 
ואז פנה אליה ואמר לה "הסתכלתי עלייך וראיתי שאת כייסת מאוד טובה, גם אני כייס טוב, אבל שנינו רק למדנו את ״מקצוע הכייסות״ בואי נתחתן ונביא ילד לעולם שיגדל על ברכי הכייסות, ואז הוא יהיה יותר טוב משנינו" 
הגנבת הסכימה והם התחתנו. 
שנה אחר כך נולד להם בן ולשמחתם לא היה גבול, אלא שאז הרופא הגיע והודיע להם בצער שהתינוק נולד עם מום מוזר, כף ידו הימנית סגורה וצמודה לחזהו וכל ניסיונות הרופאים לפותחה עלו בתוהו. 
זוג הכייסים נעצבו מאוד, חלומם התנפץ, איזה כייס הוא יהיה אם ידו סגורה...
הם החלו לחפש אחר רופאים שירפאו את הבן עד ששמעו על רופא גדול שנמצא בעיר רחוקה, הם נסעו לשם, הרופא השכיב את הילד על המיטה, לקח את שעון הזהב שלו והחל להעביר מול עיניו של הילד כדי לבדוק את עירנותו, להפתעת הרופא וההורים, מיד כשראה הילד את השעון חיש מהר פתח את ידו והושיטה כדי לקחת את השעון ואז נפתרה התעלומה, מהיד נפלה טבעת היהלום של המיילדת...
הנמשל כמובן הוא שהצרעת איננה מחלה אלא היא תוצאה ותולדה של מעשיך!...
 
 
סיפור ג' לשולחן שבת
יכול המצורע בגוף , בכליו ובביתו להיות עצוב מהמקרה שקרה לו אך ניתן להסתכל על המצב בצורה הפוכה: הוא חייב לשמוח שמחה גדולה, בשעה שהוא יודע בעצמו כי הוא נקי וטהור מכל אבק גזלה או לשון הרע או כל עבירה אחרת . שהרי אם הוא לבוש בגד שיש בו אפילו חוט אחד של גזלה, סופו שיאבד לו כל אשר לו, ואף הוא גופו יהיה נתון בכל רע, שהרי הקב"ה מכיר יפה בגזלה, וסוף דינו של גזלן - החרמת רכושו. וכן אמרו חכמים שחייב אדם לשמוח בשעה שבית דין מוציאים מתחת ידו בגד גזול, כי על ידי כך הוא מציל את כל רכושו מן החרם. על כן האדם שהמצטרע בכל אחד מסוגי הצרעת צריך להבין שהקב"ה מנסה להראות לו כיצד עליו ליישר את דרכיו.
נראה בסיפור: בסביבתה של אחת הערים קנתה לה פעם שביתה חבורת שודדים, שהיו אורבים ביערות לעוברי אורח ומלסטמים אותם. במשך הזמן נתלקטו אליהם עוד ריקים ופוחזים מאנשי הערים הסמוכות. לימים נמנו וגמרו ביניהם, כי מכיון שגדול ורב מספרם, חייבים הם להתלבש כולם בבגדים מיוחדים, כדי שיוכלו להכיר איש את אחיו. פעם אירע מעשה, ונתקבצו כולם בבית מרזח וישבו ושתו לשוכרה. כשבאה שעת התשלום, ראו אחדים מבני החבורה, שאין להם במה לשלם. עמד בעל בית המרזח והפשיט מהם מלבושיהם, ונטלם בעבוט, בעבור החוב שנתחייבו לו, ונתכעסו עליו הללו כעס גדול בשל כך. לימים נודע סודם של אנשי החבורה לשוטרי המלכות - כי לבושים הם כולם במיני מלבושים מיוחדים - באו עליהם ותפסום וחבשו אותם בבית האסורים, וכל רכושם הוחרם למלכות. רק אלה שבעל בית המרזח פשט מלבושיהם ונטלם בעבוט, לא נתפסו כי השוטרים לא הכירו בהם.
שמחו הללו שמחה גדולה ואמרו זה לזה: בתחילה כעסנו על בעל בית המרזח, שנטל מאיתנו מלבושינו, והנה צמחה לנו מזה טובה גדולה, אך אנו לבדנו לא נתפסנו למלכות, ורכושנו לא הוחרם.
 
שני מדרשים שיכולים לשמש כהקדמה לדברי התורה בשולחן שבת
 (מדרש רבה פרשה טו,אות ט) שְׂאֵת זוֹ בָּבֶל, עַל שׁוּם (ישעיה יד, ד): וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר שָׁבְתָה מַדְהֵבָה, מַלְכוּת שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת מְדֹד וְהָבֵא. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר מַלְכוּת שֶׁהִיא מַדְהֶבֶת פָּנִים שֶׁל אָדָם בְּשָׁעָה שֶׁבָּא אֶצְלָהּ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי עַל שׁוּם רֵישֵׁיהּ דִּדְהַב (דניאל ב, לח): אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא. סַפַּחַת זוֹ מָדַי שֶׁהֶעֱמִידָה הָמָן הָרָשָׁע שֶׁשָּׁף כְּנָחָשׁ, עַל שׁוּם (בראשית ג, יד): עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ. בַּהֶרֶת זוֹ יָוָן שֶׁהָיְתָה מַבְהֶרֶת בִּגְזֵרוֹתֶיהָ עַל יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֶרֶת לָהֶן כִּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. נֶגַע צָרַעַת זוֹ אֱדוֹם, שֶׁבָּאתָה מִכֹּחָהּ שֶׁל זָקֵן. (ויקרא יג, ב): וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַכֹּהֵן רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל לו, כה): וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם.
 
(מדרש רבה פרשה טז,אות ב) דָּבָר אַחֵר, זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים לד, יג): מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים. מַעֲשֶׂה בְּרוֹכֵל אֶחָד שֶׁהָיָה מַחֲזִיר בָּעֲיָרוֹת שֶׁהָיוּ סְמוּכוֹת לְצִפּוֹרִי וְהָיָה מַכְרִיז וְאוֹמֵר, מַאן בָּעֵי לְמִזְבַּן סַם חַיִּים, אוֹדְקִין עֲלֵיהּ, רַבִּי יַנַּאי הֲוָה יָתֵיב וּפָשֵׁיט בְּתוּרְקְלִינֵיהּ שָׁמְעֵיהּ דְּמַכְרִיז מַאן בָּעֵי סַם חַיִּים, אֲמַר לֵיהּ תָּא סַק לְהָכָא זַבִּין לִי, אֲמַר לֵיהּ לָאו אַנְתְּ צָרִיךְ לֵיהּ וְלָא דְכַוָּותָךְ, אַטְרַח עֲלֵיהּ סָלֵיק לְגַבֵּיהּ הוֹצִיא לוֹ סֵפֶר תְּהִלִּים הֶרְאָה לוֹ פָּסוּק: מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ (תהלים לד, יד טו): נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע, סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב. אָמַר רַבִּי יַנַּאי אַף שְׁלֹמֹה מַכְרִיז וְאוֹמֵר (משלי כא, כג): שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ.  אָמַר רַבִּי יַנַּאי כָּל יָמַי הָיִיתִי קוֹרֵא הַפָּסוּק הַזֶּה וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ הֵיכָן הוּא פָּשׁוּט עַד שֶׁבָּא רוֹכֵל זֶה וְהוֹדִיעוֹ, מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים, לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע, תּוֹרַת הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע.