אחד המחזות הפחות ידועים של ויליאם שייקספיר הוא הטרגדיה על 'טימון איש אתונה'. זהו סיפורו של אדם עשיר ונדיב, שנהנה לארח את ידידיו בביתו ולחלק להם מתנות. לימים הוא ירד מנכסיו. אולם כשפנה לידידיו וביקש את עזרתם הם סירבו מנימוקים שונים. טימון ברח מאתונה, עירום וחסר כל, תוך שהוא שונא את חבריו כפויי הטובה ואת העיר שנהנתה ממנו כשהיה עשיר ונדיב, וזנחה אותו לגורלו, כשהתרושש...

ונעבור לפרשתנו.

כפי שפרעה חלם, לאחר שנות השבע, הגיעו שבע שנות הרעב. הרעב מכה בכל האזור ויעקב אבינו נאלץ לשלוח את בניו לחפש אוכל במצרים. אותה מצרים שאגרה מזון בשנות השובע בזכות עצתו והנהגתו (האלוקית) של יוסף והפכה להיות מקור המזון היחיד באזור.

יוסף מזהה את אחיו ומתחיל להתנהג איתם באופן מניפולטיבי - בטכסיסים ובתחכום.

באחד השלבים מטמין יוסף (בעזרת משרתו כמובן...) את גביע הכסף שלו בשקו של בנימין ושולח את הממונה על ביתו, ל"מרדף חם" אחרי אחיו. כאשר הגביע מתגלה, טוען הממונה: "ל?מ??ה ש??ל??מ?ת??ם ר?ע?ה ת??ח?ת טו?ב?ה" (בראשית מד, ד). כפויי טובה אתם. יוסף אדוני - המשנה למלך, פתח את ביתו לפניכם ואירח אתכם ביד רחבה ואילו אתם משיבים לו רעה תחת טובה וגונבים את גביעו האישי?! "ה?ר?ע?ת?ם א?ש??ר ע?ש??ית?ם" (שם, ד).

כפיות הטובה - השבת רעה תחת טובה, היא מן הדברים העצובים והכואבים ביותר שיש.

אולם, מתברר כי תכונה רעה זו הינה ותיקה וימיה כימי עולם:

• כאשר הקב"ה שואל את אדם הראשון האם אכל מעץ הדעת, הוא עונה: "ה?א?ש???ה א?ש??ר נ?ת?ת??ה ע?מ??ד?י ה?וא נ?ת?נ?ה ל??י מ?ן ה?ע?ץ ו?א?כ?ל" (בראשית ג, יב). ריבונו של עולם, אתה אשם. אתה נתת לי את האשה הזאת שהחטיאה אותי...

• אברהם הציל את לוט (ואת זרעו לדורות) משבי המלכים (פרשת לך-לך). היינו מצפים שבניו של לוט - עמון ומואב, יכירו טובה על כך לזרעו של אברהם ויסייעו להם בעת צרה. אולם, לא כך היה. כאשר עם ישראל יוצא ממצרים, הוא לא זוכה להכנסת האורחים המתבקשת. ולכן אוסרת התורה לקבל מהם גרים: "ל?א י?ב?א ע?מ?ו?נ?י ו?מו?א?ב?י ב??ק?ה?ל ה'... ע?ל ד??ב?ר א?ש??ר ל?א ק?ד??מו? א?ת?כ?ם ב??ל??ח?ם ו?ב?מ??י?ם ב??ד??ר?ך? ב??צ?את?כ?ם מ?מ??צ?ר?י?ם..." (דברים כג ד- ה וברמב"ן).
• כאשר יוסף נפטר, מחליט פרעה לשעבד עם ישראל... פרעה "שכח" את כל מעשיו וזכויותיו הרבות של יוסף, שבלעדיהם מצרים לא היתה שורדת ברעב ומשיב לעמו של יוסף, רעה תחת טובה.

מאידך, יש הזוכרים ושומרים טובה ומסרבים לפגוע במיטיביהם:

• יוסף מסרב לחטוא עם אשת פוטיפר (ולו רק מן ההיבט שבין אדם לחברו...) ועונה ואומר לה: בעלך מינה אותי על כל ביתו "... ו?ל?א ח?ש??ך? מ?מ??נ??י מ?או?מ?ה כ??י א?ם או?ת?ך? ב??א?ש??ר א?ת?? א?ש??ת?ו? ו?א?יך? א?ע?ש??ה ה?ר?ע?ה ה?ג??ד?ל?ה ה?ז??את ו?ח?ט?את?י ל?אל?ה?ים" (בראשית לט, ט).
• במהלך מכות מצרים, היכה משה בעצמים שונים בדבר ה' בעזרת מטהו וכך החלה המכה. אולם כאשר הדבר מגיע אל מי היאור בהם הסתתר משה בתיבה ואל אדמת מצרים שהסתירה בקרבה (בקבר) את הקלגס המצרי שמשה הרג, מכיר משה רבנו טובה אפילו לעצמים הדוממים (חסרי בחירה והחלטה), על שסייעו בידו ומשאיר את המלאכה לאהרון אחיו.

ומה דעת התורה על כפויי הטובה?

כפיות הטובה היא בניגוד לכל הגיון ויושר אנושי בסיסי. על כפוי הטובה, המשיב רעה תחת טובה אומר שלמה המלך: "מ?ש??יב ר?ע?ה ת??ח?ת טו?ב?ה, (ייענש בכך ש) ל?א ת?מו?ש? ר?ע?ה מ?ב??יתו?" (משלי יז, יג).

מאידך, אנו מוצאים ביהדות את החובה להכיר טובה ולהגיד "תודה"... לדוגמה:

• החקלאי צריך לעלות לפחות פעם בשנה עם ביכורי אדמתו לבית המקדש ואומר לריבונו של עולם, תודה על שזכה ליבול.

• כאשר אדם זוכה לישועה, כגון: חולה מסוכן שהתרפא, שבוי ואסיר ששוחררו ועוברי דרכים מסוכנות (טיסה באויר, שייט בים, עוברי מדבריות ודרכים מסוכנות וכדומה), עליו לברך ולהודות לה' שגמל לו כל טוב והצילו. בזמן שבית המקדש היה קיים, היה ניתן להביא קורבן תודה ובכך להודות על התשועה אישית.
• בעת הבאת קורבן התודה היה בעל הקורבן עומד ומכריז: "מ?ז?מו?ר ל?תו?ד?ה ה?ר?יעו? לה' כ??ל ה?א?ר?ץ" (תהלים ק, א). אני האיש שזכה לטובה ולנס, מזמין בזה את כולם (את "כ??ל ה?א?ר?ץ"), לבוא ולהודות גם הם לריבונו של עולם ("ה?ר?יעו? לה' "), כל אחד ואחד, על הניסים להם הוא זכה.

חובת הכרת הטוב היא גם הטעם והסיבה למצוות "כיבוד אב ואם":

כי ראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוהים ואנשים. ושיתן אל לבו כי אביו ואימו הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם. וגם יגעו בו יגיעות רבות בקטנותו (ספר החינוך, מצוה לג).

וממשיך המחבר ואומר, שבדיוק מסיבות אלה, אנו חייבים להכיר תודה גם לריבונו של עולם:

כי ה' הוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאוויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת. כי אילולי הנפש שחננו ה',  יהיה כסוס כפרד חסר דעת... (שם).

על כך אומר דוד המלך: "מ?ה א?ש??יב לה' כ??ל ת??ג?מו?לו?ה?י ע?ל?י" (תהלים קטז, יב). כיצד אוכל להודות ולהשיב תודה לקב"ה, על כל החסד והטוב שגמל לי והציל אותי.

ואנו, הלוואי ונדע אנחנו להכיר טובה ותודה לאנשים שעזרו לנו ורצו בטובתנו...

עד כמה גדולה וחשובה היא מידת הכרת הטוב, נלמד מן הסיפור הבא. מעשה באחד מחשובי רבני ירושלים, שהיה נוהג להשקות במו ידיו את השיחים בחצר ביתו, למרות גילו המבוגר. כשתלמידיו ושכניו תמהו על כך והזכירו לו שבשביל זה יש גנן, ענה הרב גוסטמן - ראש ישיבת "נצח ישראל" ואמר להם: כשהייתי רב ודיין בווילנה (ליטא), באו הנאצים ימ"ש לחפש אותי. הצלחתי לברוח דרך החלון והתחבאתי בין השיחים. ומאז, אני חייב הכרת טובה ותודה לשיחים שהסתירו אותי...

נסיים בשיר שכולו תודה והכרת הטוב של בן לאביו: "תודה לך אבי" של איציק שמלי (מילים ולחן):

זה הרגע להודות לך מכולם
תודה שבזכותך אני קיים
כיוונת את דרכי, ותדאג לי לעולם
תמיד חיבקת אותי חיבוק אוהב וחם.
אני יודע שאתה שם בשבילי בכל צרה, בכל שעה
תמיד תתן את כל כולך תיתן מהנשמה

תודה לך אבי
אתה האש שבלבבי
לוהטת בי תמיד להתקדם
וכשאהיה טיפה לבד, עצוב ומפוחד
ארגיש איך שוב ליבי חוזר להתחמם...

זאת ועוד. עיקרו של חג החנוכה החל בימים אלה, הוא מתן הודי'ה לה' "על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות, שעשית לאבותינו בימים ההם (ויהי רצון שתעשה לנו כך, גם) בזמן הזה"... (מתוך תפילת "על הניסים").

חז"ל קבעו את שמונת ימי חנוכה אלה כדי "להודות ולהלל לשמך הגדול". הודי'ה על נס הניצחון במלחמה ועל התשועה: "רבים ביד מעטים". הודי'ה על החזרת עבודת הקודש בבית המקדש: "וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קודשך" (שם). והודיה על כך שעם ישראל היה שוב חופשי "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני" (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה, ג, א).

ברוח זו ובימי חג החנוכה, נאמר תודה, גם לאבותינו הרוחניים - לחשמונאים. שאלמלי מלחמתם ומסירות נפש, מי יודע אם הייתה לנו היום זהות יהודית ומדינה יהודית...

בברכת שבת שלום וחנוכה שמח

 משה רוט